"היזכרות - מקדש הלב"
החוויה המיוחדת

במרץ 2017 נסעתי למלטה, במסגרת מסע נשים שמוציאה נטע אלוני ממרכז "טנקה" (מרכז שמאני במעגן מיכאל). מלטה הוא אי קטן, בו נמצאו שרידים מפוארים של מאות מקדשים מתקופת האלה הקדומה. הקטע הבא נכתב עם חזרתי לארץ בסיום המסע, ומתאר את החוויה שעברתי במקדש חג'ר קים, שהוביל אותי לכתיבת הספר  "היזכרות- מקדש הלב. חלק ראשון- שערי האור "
***
1/4/2017
הטקס נגמר נשים מתחבקות זו עם זו בהתרגשות גדולה. כל אחת מתארגנת ומתחילה לצאת לדרכה חזרה למעלה ליציאה לאוטובוס שמחכה לנו. האוטובוס שמלווה את הקבוצה במסע הזה, מסע הנשים לשפע. לא הכרנו זו את זו לפני כן. כל אחת הגיעה עבור עצמה לחוות ולהתנסות. במסע הזה עברנו הרבה מקומות ומקדשים, בכל מקדש קיימנו טקס או עברנו תהליך כלשהו. לאט - לאט למדנו להכיר מעט זו את זו, להיחשף עוד קצת, להיראות, להסיר קליפות, להסכים להשיל ולהרפות מן העבר. תופי הריפוי לויי את מסענו, הדהדו את בקשותינו ותפילותינו אל האדמה, אל האבנים הגדולות, השמים והמים. בכל מקום השמענו קולנו בשירה. שירי נשים, שירי נשמה, שירי ריפוי והודיה לאלה ולאמא הגדולה, לאמא אדמה. נשים מחבקות זו את זו, מזילות דמעות של כאב וריפוי, מגלות נשיות וקרבה אחרת. אין הבדל בין הצעירה למבוגרת, בין האם לסבתא, כולם שותפות לדרך. כולן צועדות יחד במסע המיוחד הזה.
 והנה טקס כמעט אחרון, מקדש אחרון, יום אחרון, המסע עומד להסתיים. נותרו עוד כמה שעות לקניות, ארוחה, מעגל סיום ופרידה, נסיעה וטיסה חזרה הביתה לשגרה. ללא החלטה מראש או ידיעה ברורה אני לפתע מחליטה לעלות כמה מדרגות לקומה השנייה לראות מה יש שם. רק לכמה דקות קצרות, כך חשבתי בפשטות לרגע. אני פוסעת בקלילות, נכנסת למרחב וברגע אחד- מרגישה אחרת. נשאבת משם רחוק. ברגע אחד מתרגשת, אולי נעצבת, מתחילה לדמוע ולבכות, בלי סיבה לכאורה ובלי קול. אני נמצאת במקום, נוכחת, אבל מרגישה ריחוף מתחיל, העלמות, צלילה למרחב אחר. אני עומדת מול קיר האבנים הגדולות שמסודרות בחצי מעגל, מסמלות את הגוף הנשי על חלקיו השונים- כמו בכל המקדשים כאן במלטה. אני עומדת מול האבנים ומתחילה לרעוד מהתרגשות ולבכות. לפתע אני מתחילה גם 'לראות'.
מתחת לכל אבן גדולה יושבת אישה זקנה, חכמה. הן יושבות על האדמה לובשות שחור אן שהן בחשיכה {אני לא זוכרת ולא בטוחה}. יש אש במרכז או משהו אחר שסביבו כולן יושבות. אני עומדת מולן, הן מברכות אותי: "ברוכה הבאה ילדה, נערה, אישה. ברוכה הבאה למקדש האהבה, מקדש הנשים, מקדש הריפוי והקדושה." אחת - אחת מביטה בי ואני בהן. גופי רועד, אני בוכה, מרכינה ראשי קלות ומקבלת הוראה להסתובב חזרה לצד השני. אני פונה לכיוון השני, למולי עוד קיר אבנים גדולות, מסודרות בדיוק באותה צורה מעגלית, מרשימה ומיוחדת. שוב יושבות נשים על האדמה, כל אחת והאבן שלה מאחוריה, והן מביטות בי בכמיהה. מברכות אותי במילות ברכה ואני בהתרגשות גדלה, מביטה בהן בפליאה. מרכינה ראש בענווה ובהודיה. מקבלת את מילותיהן ומבינה שאני בדרך הנכונה. הברכות נאמרות ושוב נשמע הקול להסתובב חזרה למרכז. אני עומדת עם הפנים קדימה, לתוך המקדש, על השביל האמצעי, עיניי עצומות למחצה, אך גם פקוחות לראות ולצעוד. שתי נשים צעירות ניגשות אליי ומובילות אותי קדימה. למולי יושבות על האבנים הגדולות מימין ומשמאל שתי נשים נוספות. מהנהנות בראשן כפותחות שער כניסה. מסמנות לי בידיהן לעבור פנימה, קדימה. אני עדיין בוכה כל הזמן, דמעות של שמחה והתרגשות שוטפות אותי ללא שליטה וידיעה. אני מתקדמת פנימה, צועדת על השביל, ולאחר כמה צעדים ספורים אני עומדת שוב במרכז. מימין מעגל אבנים ענקיות בצורה מעגלית, חצי גורן וכך גם משמאל. בדיוק אותו המבנה כמקודם. שוב אני פונה לצד אחד, רואה את הנשים הזקנות יושבות על האדמה, מברכות אותי מהנהנות בראשן כמסכימות ומאשרות. שוב אני שומעת את ההוראות להסתובב לצד השני ולקבל את הברכות. אני רואה אותן יושבות מתחת לאבנים העתיקות, פניהן החכמות מחייכות אליי, שמחות. אני מבינה שאני מקבלת אישור לצאת לדרך. אני מסיימת את שני הסבבים ועומדת שוב במרכז. פניי קדימה, לפניי מעין שולחן אבנים גבוה, עליו יושבות שלוש נשים. אני מרימה את ראשי מעט על מנת לראותן. הן מתחילות לדבר אליי, אני שומעת את מילותיהן: "ברוכה הבאה ילדתנו, תלמידתנו. ברוכה הבאה הביתה למקדשך. ברוכה תהיי על הדרך שעברת ואת עוברת. את תלמידה וותיקה, כבר באמצע הדרך, אבל הדרך היא אין סופית ועוד לפנייך. הידע כבר אצלך, את מכירה אותו משנים וגלגולים קודמים, עכשיו הזמן להיזכר ולהעביר הלאה את הידע הזה. עלייך לחזור לכאן, למקדש הזה ולמלטה עם מורתך רוז, לחזור ולכתוב את הסיפור של המקדשים, של האלות, של האהבה והידע שנשכח. זה התפקיד שלך." אני בהודיה עצומה, מתרגשת, בוכה, רועדת בכל גופי, מרגישה את האור עוטף אותי ועובר דרכי.  אני מרכינה ראשי, מתכופפת מטה, ידי נופלות לאדמה. האדמה היא אבן גיר לבנה,צבע קרם ממלא את כפות ידי. אני מרגישה כמו בטקס חניכה, טקס ריפוי והצעדה בדרך. אני שומעת אותן ממשיכות : "הביטי בידייך, ידייך המלאות קווים וקמטים, מכל השנים והגלגולים שאת כבר פה מזמן. ידייך המרפאות, ידייך היוצרות, השתמשי בהן לריפוי וליצירה". "מה ליצור?" אני שואלת ללא קול. תשובתן מגיעה: "לכתוב כמובן, את הסיפור של המקדשים שלנו, הכוהנות, האלות, הנשים המנהיגות. רוז תיקח אותך ממקדש למקדש, ואת תכתבי את הסיפור שלך ושל כולנו. היי ברוכה, המשיכי בעשייה, זה תפקידך, זה ייעודך, אנחנו מברכות אותך". אני מתרגשת מאוד, בוכה ללא הפסקה, מודה להן ומבטיחה לחזור בקרוב. אני יודעת שאני צריכה להיפרד. אני שוב מודה להן, מתחילה לצעוד לאחור, כדי לא להפנות להן את גבי.
אני צועדת לאחור מתחילה לחזור לכניסה למקדש, ובכך גם לכאן ועכשיו. אני מרגישה מרחפת, מבורכת, מנגבת את דמעותיי, מנקה מעט את כפות ידיי ומביטה החוצה. אני יורדת את כמה המדרגות שטיפסתי וחוזרת להמולת המקדש והמבקרים במוזיאון. קבוצה גדולה של ילדים מגיעה עם מדריכה ואני רואה את השומר שקיבל את פנינו בבוקר וליווה את סיורינו עומד שם ומחכה. וברגע אחד אני קולטת שהוא שמר עליי, שמר על המרחב, שיהיה פנוי עבורי, ולא נתן לאנשים לעלות למעלה. רק כשאני יורדת הוא מסמן לאישה אחת שחיכתה שהיא יכולה לעלות למעלה. אני המומה, לא בטוחה שאני אכן רואה מה שאני רואה. הוא מסמן לי שהתיק שלי מונח בצד, התיק האחרון שנותר. אני ניגשת לקחת את התיק שלי ומיד מבינה מה עליי לעשות. אני מוציאה מהתיק סבון ריחני, מתנה קטנה שהבאתי מהארץ במטרה לתת למישהו שאפגוש, להוקיר תודה על משהו, בהמלצתה של המדריכה שלנו. עד כה במסע שלנו לא מצאתי למי לתת ובעבור מה. והנה עכשיו, ביום האחרון, במקדש האחרון, כשאני לבדי וכולן כבר התפזרו, עכשיו זה קורה. אני ניגשת אליו, מודה לו ללא מילים ונותנת לו את הסבון מתנה. הוא מרכין ראש בהודיה ומכניס את המתנה הקטנה לכיסו. אני מתרגשת ומתחילה ללכת משם הלאה. יודעת שכולן כבר בטח הגיעו לאוטובוס. אני פוסעת חזרה בשביל העולה, המחבר בין מקדש הנשים התחתון למקדש הגברים העליון. תיירים רבים פוסעים כמוני על השביל למעלה או למטה. הים פרוס לכל אורך השביל לצדו הימני. כחול, גדול, ממלא את כל המרחב. לצידי הדרך פרחים רבים, אבנים גדולות וקטנות, ושדה פתוח ויפה למראה. אני עדיין בהתרגשות, הדמעות עוד לא יבשו לגמרי, הלב עוד רועד ורוטט בחוויה. אני מהלכת בין העולמות. גופי הפיזי וכל חושיי כבר כאן במציאות הזאת, אך נפשי עוד שם, עם הברכות של הנשים הזקנות. אני הולכת מחויכת, מסיימת את העלייה, מגיעה לשער הכניסה, נעצרת לרגע ולפתע מבחינה שבכניסה נמצאת השומרת שפגשנו בטקס הפתיחה מוקדם בבוקר. בתחילת הטקס היא הייתה מסוגרת וקשוחה בתוך תפקידה, אך לאט-לאט נמסה מעט וחייכה. וכשהזמנתי אותה להצטרך לטקס, למעגל השירה, היא הסכימה. עכשיו, כשהגעתי ליציאה וראיתי אותה היה לי ברור שהסבון הבא- המתנה השנייה תהיה עבורה. פתחתי את התיק ושלפתי את המתנה. נתתי לה בהודיה, היא חייכה ואמרה תודה. ואז שאלה בצניעות: "אולי במקרה יש לך עוד סבון? אני אקנה ממך ואתן גם לשומר השלישי שהיה איתנו מההתחלה." חייכתי, אמרתי "בוודאי" והוצאתי מהתיק את הסבון השלישי והאחרון שהבאתי איתי מהארץ. "אין צורך לשלם, זו מתנה." אמרתי לה. שתינו הודינו זו לזו והמשכתי הלאה. שלושה סבונים בלבד הבאתי מהארץ. כמה מדיוק הכל יכול להיות. חייכתי מלאת תודה והוקרה, נפעמת מהאדמה, מהרוח, מהאמא הגדולה שמסנכרנת את הכל. ריחפתי אל הקבוצה שחיכתה לי כבר באוטובוס. ידעתי שאני מאחרת מידי, אבל גם ידעתי שאני נושאת בתוכי את הברכה, את החוויה, את התודה. רציתי עוד זמן לעצמי, לעכל, להיפרד, להסתכל, אבל עליתי על האוטובוס ונסענו  משם להמשך הפעילות.
לקח לי זמן מה לספר ולשתף מעט בנות ככל שהתאפשר בכותרות הסיפור, אך לא ממש בתכנים. ובכל זאת ככל שסיפרתי ותיארתי גם בימים אחרי חזרתנו לארץ, הרגשת שאני מתחילה להבין ולשחזר את מה שהיה שם במקדש. אני לא זוכרת את כל המילים, אבל כן את החוויה, המראות והצלילים.  זו הייתה חוויה חזקה ומשמעותית, מרגשת ומרפאה. ומבחינתי- מהות המסע, אלי הסיבה לכל המסע. ועל כך תודתי. מבטיחה לחזור, להרגיש, לראות, לחוות ולכתוב!
 
הערה- רוז הייתה המדריכה המקומית, תושבת מלטה שהצטרפה אלינו. היא מלווה את נטע בכל המסעות למלטה.

להזמנת הספר - לחצו כאן
 
 

הערה: התשלום הוא דרך פיפאל, ניתן לשלם בכל כרטיס אשראי בין לאומי (גם למי שאין חשבון ב-PayPal)
______________________________________________________________________
ענת הר-לב אור  
טל: 077-7980536, חרשים ,  E-mail: anatharlevor@gmail.com ,   ענת בפייסבוק